תנ"ך על הפרק - שמות כה - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

שמות כה

75 / 929
היום

הפרק

ציווי התרומה, תבנית הארון, תבנית הַשֻּׁלְחָן, תבנית המנורה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ׃וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃וַ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֨יתָ לּ֥וֹ מִסְגֶּ֛רֶת טֹ֖פַח סָבִ֑יב וְעָשִׂ֧יתָ זֵר־זָהָ֛ב לְמִסְגַּרְתּ֖וֹ סָבִֽיב׃וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ אַרְבַּ֖ע טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַטַּבָּעֹ֔ת עַ֚ל אַרְבַּ֣ע הַפֵּאֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר לְאַרְבַּ֥ע רַגְלָֽיו׃לְעֻמַּת֙ הַמִּסְגֶּ֔רֶת תִּהְיֶ֖יןָ הַטַּבָּעֹ֑ת לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֖את אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן׃וְעָשִׂ֨יתָ קְּעָרֹתָ֜יו וְכַפֹּתָ֗יו וּקְשׂוֹתָיו֙ וּמְנַקִּיֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר יֻסַּ֖ךְ בָּהֵ֑ן זָהָ֥ב טָה֖וֹר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד׃וְעָשִׂ֥יתָ מְנֹרַ֖ת זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁקָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה יִהְי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ׃וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקחו לי תרומה. פרש״י לי לשמי. וכיב״ז תניא במכילתא עה״פ מזבח אדמה תעשה לי לשמי. וכן בתוספתא מגילה פ״ב תניא כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותם לגבוה והיינו מדכתיב ועשו לי מקדש לשמי. והכי תניא בספרי פ׳ בהעלתך אספה לי לשמי. מיהו כאן ק׳ לפי דעת המפרשים דמתחלה נצטוה לעשות משכן מנדבת לב א״כ בשעת הנדבה מתקדש לגבוה. מעתה מאי נ״מ במה שיקחו הגבאים ג״כ לשם ה׳ והרי כבר נתקדש בידי בעלים וכל היכי דאיתנהו בי גזא דרחמנא נינהו. אכן בל״ז א״א לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע״י נדבות. ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן ואמאי הא כופין זא״ז לבנות בהכ״נ כדתניא בתוספתא דב״ב פ״א מכש״כ משכן דהוא מ״ע וגם ב״ד מחויבין לכפות על קיום מ״ע. ותו קשה דבפי׳ איתא בב״ב ד״ח מנין שאין עושין שררה עה״צ פחות משנים אר״נ שנאמר והם יקחו את הזהב ומפרש בגמרא מאי שררותא ומשני משום שממשכנין עה״צ. הרי דמפרשי משמעות והם יקחו בכפיה. אלא עיקר פי׳ ויקחו לי בע״כ ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל א׳ כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בע״כ של בעלים. ואח״כ מפרש הכתוב עוד. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אם יהי׳ נמצא נדבות בלי כפיה גם כן תקחו את תרומתי. ולא כתרומת אדנים שהיה אזהרה העשיר לא ירבה. וגם האי תקחו אפשר לפרש בע״כ וה״פ מי שינדב ויפריש כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס׳ ר״ה דף ו׳. וראיתי בת״י פר׳ צו ח׳ ט״ו על המקרא ויחטא את המזבח או דילמא השתכח בב״י דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא כו׳. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי הלא הכרוז היה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אלא כמש״כ דשמע שיקחו בע״כ אם לא יהיו נדבות מש״ה נדב תחלה ואח״כ שראה מנדבים לרוב התחרט בלבו ולא יכול לחזור הרי מבואר כמש״כ ולפנינו יבואר עוד הכרח לזה הפי׳: וזאת התרומה וגו׳. עד סוף סדר הנדבות לפי הנראה כולו מיותר שהרי אנו רואין כל האמור בפ׳ המשכן. ואנו יודעין מה שנדרש לכל המלאכה. אלא בא ללמדנו אופן השמוי והכפיה שצוה הקב״ה לעשות שלא יהיה לפי עשרו של כל אחד בממון ואח״כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים. אלא השומא יהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מן המינים הללו ומי שאין לו מינים אלו אע״ג שהוא עשיר ה״ז פטור. וכיב״ז איתא בב״ב דף ח׳ הכל לכרי׳ פתיא ואפילו רבנן ולא אמרן אלא דלא נפקי באוכלוזא אבל נפקי באוכלוזא. רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. וכתב הנימוק״י דממילא פטורים מליתן מעות ג״כ לשכור אחר במקומו דכיון דמראש הפיסקא לא נעשה על מעות אלא על עשיית החפירה בעצמם. ות״ח פטורים מזה שוב א״צ ליתן מעות לקנות. וה״נ נצטוו על המינים ולא לפי עושר שאם אין לו המינים אין כופין ליתן מעות לקנות ומזה גם כן מבואר דבכפיה מיירי: זהב וכסף. כבר עמדו הראשונים ז״ל שכסף לא היה בא בנדבה אלא ממחצית השקל נעשה כל הנדרש לכסף. ולדברינו מיושב שפיר שגם כסף בא בעשוי וכפיה ליתן כל א׳ מחצית השקל. מיהו יש לדעת דעיקר ק׳ המפרשים אינו אלא על הצווי היאך נצטוו הא לא נצרך לכסף אבל באמת בא גם כסף בנדבה כמבואר להלן ל״ה ה׳. אלא לא בא לסוף למלאכת המשכן וניתותר כמו שניתותר גם זהב ויבואר להלן שם ובבכורות ד״ה ס״ד דהגמ׳ דגם מפקודי העדה נשאר חצין לבי גזא יע״ש: שמן למאר. ולא אמר ולשמן המשחה משום דהין שמן הנאכל לכל אדם היה מצוי ולא נצרך לעשות מזה חשבון הכפיה. משא״כ שמן למאור שהוא נעשה מתחלה בא״א מכל שמן זית לאכילה כאשר יבואר ריש פ׳ תצוה. והוא דבר יקר ואינו נמצא. ובזה נתיישב הא שמונה הכתוב שמן למאור ובשמים לקטרת הסמים בכלל מעשה המשכן יותר מחטים לסולת המנחות או בהמות לקרבן תמידים וכן מפורש במעשה המשכן שעשה בצלאל את לחם הפנים וא״כ נצרכו לסולת ולא נמנה כאן השמן אלא בשביל שהיה דבר יקר ואינו נמצא לקנות אלא בסגולת מלכים ועשירי עם. ועי׳ מש״כ עוד להלן ל״ה כ״ח ובשביל זה כתיב שנוי לשון בסדר הכתוב שם יע״ש: ולקטרת הסמים. סמים מיקרי בשמים כחושים ומעורבים כמו סמי רפואות וזהו קטרת שעל המזבח הזהב. משא״כ בשמים לשמן המשחה היו שלמים וניכרים לעולם שהם בשמים: לאפד ולחשן. בכל דבר הכנה ומעשה הקדים הכתוב אפוד לחשן. ורק בסדר הבגדים ריש פרשה תצוה כתיב חשן ואפוד. וכ״ה במשנה יומא פ״ז ובכ״מ. והטעם יבואר להלן כ״ח ט״ו וכ״ב דמעלת החשן גדול מהאפוד וגם תכליתו רבה ממנו. אבל תכלית האפוד קודם בזמן בכ״מ לתכלית החושן ושם יבואר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פרש״י שהוא הבטחה. ומש״ה פי׳ דמקרא הסמוך ככל אשר אני וגו׳ מחובר לראש המקרא ועשו לי מקדש ככל אשר אני וגו׳ והוא דוחק וגם ק׳ לפי פי׳ תבנית המשכן ותבנית כל כליו היינו שראה צורת המשכן וכליו א״כ למאי כתיב במנורה ומזבח ביחוד שראה אלא למדתי פי׳ מקרא זה מדתניא בתוספתא מנחות פ״ז ר׳ יוסי אומר כל ז׳ ימי המלואי׳ כו׳ הה״א וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה׳ את משה היכן צוהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והוא פלא מה השמיענו בזה ר״י וגם למאי ייחד זה המקרא יותר מכל הסדר. אלא ר׳ יוסי אינו מפרש מקרא זה להבטחה. דא״כ אינו כסדר הראוי כמש״כ אלא הוא צווי שיעשו באופן שיהא ושכנתי בתוכם. ואח״כ מפרש הכתוב היאך יהיו מעשיהם גורמים שיהא ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך וגו׳. והענין דכל פרטי המשכן מכוונים נגד כל פרטי עולם שברא היוצר ית׳ והוא שוכן בכלל העולם וצוה ה׳ שיעשו תואר כל העולם בבנין המשכן וכליו. והראה הקב״ה למשה תואר כל העולם כאשר יבואר במקרא הסמוך. ובזה שנכלל במשכן תואר העולם בכללו היה אפשר להשכין שכינת ה׳ שמה ואחר שכן נמצא כמה ענינים שפירש הכתוב שיהיה כך וכך. והיה נראה לנו שאינו אלא קיום הבנין בטוב כמו חמשים לולאות של היריעות היה נראה שאינו אלא כדי לחבר את היריעות ולפי זה אם לא היה א׳ מהם פרוף להקרס שלו אינו מזיק ומבטל קיום המשכן. אבל לא כן הדבר אלא כך ההכרח לפי בנין העולם שנעשו הלולאות נגדם דוקא חמשים לולאות פרופות להקרסים ואם יחסר א׳ מהם הרי אינו בתואר העולם ואינו יכול להיות השכינה בתוכם ובזו הקדמה יתיישב כמה ענינים בסדר עי׳ להלן פסוק כ״ו. ועתה פי׳ ר׳ יוסי דמשה ראה את כל המלאכה שלא חסר פרט קטן אחד כאשר צוה ה׳ את משה. והיכן צוה מפרש מהאי קרא ושכנתי בתוכם שיהא נעשה באופן שתהי׳ שכינתי בתוכם. ושם מבואר עוד: ככל אשר אני מראה וגו׳. כל המקרא מיותר. שהרי מבאר והולך היאך לעשות. אלא משום שנופל כ״פ ספקות בכונת הדבר ואם יודע האדם נגד מה הוא בא יודע לכוין ביותר איך לעשות. ומזה הטעם כתיב אצל בצלאל וימלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת. ואי׳ במדרש שיודע היה בצלאל לצרף את האותיות שבהם נברא העולם בחכמה ותבונה ודעת. והכל כדי שידע לכוין המעשה. ובזה מובן עוד מה שנתקשה משה במעשה המנורה. ואי כמשמעו מה זה היה קשה לו והרי גם לדורות ובבית שני שלא עמדו בסוד ה׳ כבצלאל מכ״מ ידעו האיך לעשות המנורה. ותו הא משה לא עשה בעצמו אלא אמר הפרשה כדבר ה׳. אלא הפי׳ לא ידע לכוין פרטי המנורה נגד מה מכוין כל פרט. ובצלאל ידע ובא הכתוב לומר ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן. היינו העולמות שהן תבנית המשכן ותבנית כל כליו המפורשים איך המה נעשים. אבל לא ראה משה את המשכן וכל כליו למעלה. זולת המנורה ומזבח. במנורה כתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. משום שנתקשה משה לכוין כל פרט ע״כ הראהו הקב״ה המנורה בצורתה ולמדהו פרטי התבנית שבעולם שנגד פרטי המנורה. ומש״ה כתיב שם בלשון מוקשה לפי דרך הלשון. גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו. וכן עוד שם ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה. והיה ראוי לכתוב שיהיו כפתורים ופרחים ולא כדבר הידוע. אלא משום שראה משה צורת המנורה ולא בא הכתוב אלא להזהיר שיהיו ממנה דוקא ויהיו משוקדים כמו שיבא שם. וכן במזבח לא נתפרש כמה דברים הכרחים וגם הלשון קשה שם כמו שיבא מש״ה כתיב כאשר הראה אותך וגו׳ וכמו שיבואר במקומו: וכן תעשו. גם העושים יעשו הפעולה נגד התבנית שהן העולמות המכוונים. וכאשר באמת ידע בצלאל הכל. והודיע להעושים במלאכת הקודש לפי הנדרש לכל א׳ לדעת. ורק בזה האופן היה ראוי להשרות השכינה במשכן. וכן במקדש ראשון כתיב בחירם שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת ע״כ היתה השכינה שורה בו משא״כ במקדש שני היה חסר לעושיה ידיעה זו. מש״ה אע״ג שעשו כל כלי כדין מכ״מ היה חסר השראת שכינה: ומחוץ תצפנו. הארון של העצי שטים היה אמתים וחצי ארכו וגו׳ א״כ הצפוי שמבחוץ לבד מדה זו. ועל הצפוי של מבחוץ היינו הארון החיצוני היה זר זהב יוצא למעלה מקומת אמה וחצי של הארון ובזה היה הכפרת שהוא אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה מונח על הארון של עץ וארון החיצוני של זהב עם הזר היה יוצא ממנו למעלה: על ארבע פעמותיו. פרש״י זויות העליונות. והרמב״ן הקשה דא״כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין. וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד להכי פי׳ הרמב״ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון. והפלא על קדוש ה׳ הרמב״ן ז״ל דבפי׳ אי׳ בשבת דצ״ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת. הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה. ותו הא ביומא דף נ״ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין. ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה. אלא כפרש״י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה: ושתי טבעות וגו׳. פרש״י וכן הרמב״ן דהוי״ו מיותר. ופתרונו כמו שתי טבעות וגו׳. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש״כ הא״ע שהיו שמונה טבעות וכ״כ בתוס׳ יומא דע״ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל״ז ה׳ כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון. מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה. והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן. אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות. היינו ד׳ טבעות בשליש העליון למשא וכדאי׳ בשבת. ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון. ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהן גבוהין עשרה טפחים מיהת. ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות . זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן. חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב״ן ותו׳ מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות. ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם דרמי ריב״ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין. והנה הנוס׳ של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה. ואפילו לנוס׳ רש״י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג״כ אינו מובן מאי רומיא הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה. ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד. ותו דבמנחות דצ״ח ב׳ מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא. אלא פשוט לחז״ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ״ל דהאי וי״ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות. חדא למשא וחדא לכבוד ישראל והווין כאלו הן ארבע טבעות. אבל באמת הן הן אחד. וכיב״ז אי׳ להלן כ״ז י״ד וי״ו יתירא ללמד ע״ז האופן יע״ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ״ל מאי רמי ריב״ח. הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח״כ לא יסורו ממנו. אלא ה״פ דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון. משמע שלא באו אלא למשא ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם. דאלת״ה אמאי כתיב לשאת את הארון. וע״ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו. ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין. וא״כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה. ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה. והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת. פי׳ באופן שיהא ראוי לשאת. וכן עשה בצלאל. ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה. וזהו פי׳ וישם את הבדים על הארון. תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס׳ במדבר בשעת מסע ושמו בדיו. שהכהנים תקנו אח״כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס׳ ביומא שם אלא שיש שם טה״ד וכצ״ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו׳ וה״פ מש״ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת. ומתיישב הכל. וע״ע להלן כ״ו ל״ג: והבאת את הבדים וגו׳. המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא. וכן כתיב במזבח החיצון והובא את בדיו בטבעות. משא״כ בשלחן ובמזבח הפנימי לא כתיב אלא עשיית הבדים וטבעות ולא ההבאה. וכן במעשה כתיב בארון ובמזבח החיצון ויבא את הבדים בטבעות וגו׳ לשאת. ולא כתיב כן בשלחן ובמזבח הפנימי. ומש״ה גם להלן פ׳ פקודי בשעת הבאת המשכן כתיב את ארון העדות ואת בדיו את מזבח הנחשת את בדיו. ובשלחן ומזבח הפנימי לא כתיב שהביא בדיו. והיינו משום דבשני כלים אלו היו הבדים עם הכלים. ולהלן יבואר עוד שבשלחן ובמזבח הפנימי לא היה אפשר להביא הבדים אלא בשעת משא. אמנם בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון שהוא התורה. וכח מזבח החיצון שהוא עבודה נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ח׳ בפי׳ המקרא לשאת את ארון ברית ה׳. ותפלה במקום עבודה כידוע. משא״כ השלחן שבו כח מלוכת ישראל ומזבח הפנימי שבו כח כהונה כידוע ביומא דע״ב ב׳ שלשה זירים הן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו. ושני כחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומם בא״י והכלים משמשים בקדושה. וע״ע ס׳ במדבר ד׳ י״ד: על צלעות הארון. דייק הכתוב אשר בצלאל יביא באופן שיצאו משני הצלעות בשוה כראוי למשא משא״כ בפ׳ פקודי גבי הקמה כתיב וישם את הבדים על הארון: בטבעות הארון וגו׳. אריכות הלשון הוא. והיה ראוי לכתוב לשאת את הארון בהם לא יסורו ממנו. אלא משום דזה הוא לתכלית אחר כמש״כ לעיל: העדות. מלשון עד כפרש״י וגם מלשון יעוד שהם מחברים את הקדוש ברוך הוא וישראל כ״י: שנים. שני מיבעי. וכ״כ בפרשת ויקהל שני כרובים. והנה לפי הכלל ריש פרק שני שעירי. דבכל מקום דכתיב שני והוא מיותר דסתם רבים שנים והכא נמי סתם כרובים שנים. אלא שני שיהיו שוין זה כזה. ודאי הכי הוי. מיהו בדבר אחד לא היו שוין. דלחדא היה צורת זכר ולחדא צורת נקבה כדמוכח ביומא דנ״ד א׳. והיינו דכתיב שנים. דמשמע זוג כרובים א׳ זכר וא׳ נקבה (אח״כ מצאתי שרבינו בחיי כ״כ) ללמדנו דאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים שיבואר במקרא הסמוך הוא אהבת המשפיע והמושפע. שטבע היצירה מחייבם שכך הוטבע הבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על המושפע ממנו. והמושפע עיניו תלויות תמיד להמשפיע. כך תשוקת של הקב״ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל. וכלשון חז״ל בב״ר פ״כ אין תשוקתו של הקב״ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו. וישראל עיניהם תלויות רק להקב״ה: ועשה כרוב וגו׳. אלו היה זה המקרא רק ביאור מקרא הקודם. תיבת ועשה מיותר. וכמו במעשה להלן ל״ז ח׳ מתחיל כרוב וגו׳ וגם שנוי לשון בסיפיה דקרא מן הכפרת תעשו בל״ר משונה מכל הענין. אלא יש בזה הוספה. שיעשה כאחד כרוב אחד מקצה מזה וכרוב וגו׳. ולא שיעשה תחלה זה הכרוב ואח״כ השני. ואלו היו שני הכרובים בצד אחד היה אפשר לבע״מ אחד להקיש כאן וכאן עד שיצאו שניהם כאחד. אבל כאשר המה על שני קצותיו הוא מן הנמנע ע״כ פירש הכתוב תעשו את הכרובים על שני קצותיו שיהא אחד עומד מזה ואחד מצד השני ויהיו נזהרים להוציא שני הכרובים כאחד. ובא ללמדנו בזה שמתחלת הבריאה שאז חל עליו ית׳ שם משפיע היה במחשבתו בשביל ישראל מקבלי השפעה ביחוד. וכידוע הדרש בראשית ברא וגו׳ בשביל ישראל שנקראו ראשית. וע׳ להלן פ׳ ויקהל במעשה. שע״פ נס נעשה ע״י בצלאל לבדו. והוא חביבות יותר: איש אל אחיו. להורות על האהבה העזה. כמו שהחתן מביט על הכלה ונהנה בראייתה : אל הכפרת וגו׳. ללמדנו דהבטת הקב״ה וישראל יחד אל התורה שבארון וזה מבואר דקוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא כ״י: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון וגו׳. לא בא הכתוב לבאר הסדר איך שיגיע כל דבר לתכליתו. דא״כ להיפך מיבעי דמתחלה נתינת הלוחות בארון ואח״כ נתינת הכפרת על הארון. ותו הא כבר כתיב ונתת אל הארון וגו׳. אלא לא בא מקרא זה כ״א ללמד שתהא הכפרת על הארון למעלה. ועדיין אין הלשון מדויק כלל על הארון מלמעלה. ועוד הרבה דיוקים הכל יבא עה״נ להלן כ״ו ל״ד ברצות ה׳: ואל הארון תתן את העדות. אתה בעצמך ולא ע״י שלוחך כמו כל הקמת המשכן וכ״כ להלן מ׳ כ׳. והנה לפי הפשט. העדות היינו הלוחות והכי מבואר במעשה שם. והא דכתיב שלא כסדרן אמרו ע״ז בירושלמי שקלים פ״ו ה״א שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואי׳ שם דר׳ מאיר מפרש דמרומז כאן על הס״ת שניתן אח״כ בארון. וזהו כונה שניה שלמדנו מן הסדר: ונועדתי לך שם. היינו קביעות מועד לדבור כפרש״י. ואינו כמו הכתוב להלן כ״ט מ״ג ונועדתי שמה לבני ישראל. דשם משמעו גלוי שכינה בשביל כבוד ישראל. וכדתניא בת״כ ויקרא פ׳ ב׳ רא״א ונועדתי שמה לב״י עתיד אני להיות ועד ולהתקדש בהם. אבל כאן ונועדתי לך משמעו לדברות וכמו הכתוב שמה אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ומש״ה כתיב ונועדתי מלא ושם כתיב חסר אלא משום דכאן משמעו היעוד באופן מלא היותר אפשר מלא כבוד אור פני ה׳. משא״כ שם לא היה לכלל ישראל יעוד מלא: ודברתי אתך. אם נפרש שהוא ביאור על ונועדתי כדי שיהא הדבור. היה ראוי לכתוב לדבר. וגם אליך מיבעי כלשון המקרא שם אשר אועד לכם שמה לדבר אליך. אלא הוא דבר בפ״ע. וכאשר יבואר בס׳ במדבר ס״פ נשא פי׳ המקרא ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו שהיו שני אופני דברות. פרשה מתורה שבכתב בזה כתיב בכ״מ אליך או אליו. דבזה לא דבר משה מאומה אלא האזין והקשיב דבר ה׳ אליו ועוד היה דבור בתורה שבע״פ בזה כתיב אתך שמשה היה ג״כ מדבר וחוקר. ובזה האופן לא היה יעוד. וא״כ פי׳ הכתוב כאן ונועדתי לך שם. היינו לדבר אליו תורה שבכתב ודברתי אתך היינו משנה והלכות שבע״פ בלי יעוד: מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות. ובס״פ נשא כתיב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים. היינו שמה שהיה יותר מצומצם הוא יותר נעלה ובאמת היה הקול יוצא מבין שני הכרובים אבל לא שמע אלא שהיה יוצא מעל הכפרת בכלל והבין שהוא מבין שני הכרובים: את כל אשר אצוה וגו׳. לפנינו כתיב את. ולפני רש״י וראב״ע היה כתוב בס״ת ואת (וידוע שנמצא כת״י פרש״י להיפך). ועיקר דברים אלו נראין מיותר. ובא להוסיף איזה דבר. ולפי הנוס׳ את קאי על אותו מאמר ודברתי אתך. ומתפרש כמו שביארנו בס׳ במדבר ט״ו כ״ג. שיש שני אופני תורה שבע״פ. חדא הלכות המקובלות מהקב״ה. שנית מה שהעלה משה בעמלו ובסיעתא דשמיא. וכן הפי׳ כאן ודברתי אתך וגו׳ את כל אשר אצוה וגו׳ אפילו סיעתא דשמיא מה שתעלה בפלפולך והי׳ מאותו מקום לכוין לאמתה של תורה. ולפי הנוס׳ ואת. הוא דבר בפ״ע ומתפרש כמו בס׳ דברים י״ח י״ח ודבר אליהם את כל אשר אצונו. והיינו דברות לשעה. וכן כאן הוסיף הקב״ה לבד דברות התורה שבכתב ושבע״פ. היה עוד דברות לשעה. וכמש״כ ס״פ נשא: ועשית זר זהב. לפי הפשט המה שני זרים וכן פי׳ הספורנו והא דאית׳ ביומא דע״ב ג׳ זרים הן כו׳ ומונה של שלחן א׳. היינו משום דמכ״מ חד ענין הוא. ושני הזרים באו לרמז על המלוכה. וזר שעל השלחן עצמו מרמז על גוף המלוכה שנושא כתר. וזר שעל המסגרת בא לרמז על עושר המלכות ושפע פרנסה שמביא ע״י השגחתו. ומש״ה בא על המסגרת שבתוך המסגרת היה לחה״פ שמביא ברכה ופרנסה בא״י כמש״כ בפ׳ אמור: על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו. לא נתבאר במפרשי׳ מהו הפאות. רק הא״ע כ׳ מזרח מערב צפון ודרום. ותמוה דא״כ משמע דבכל רגל היו ד׳ טבעות לארבע פאותיה. אלא עיקר פי׳ פאות הוא מלשון גמ׳ עירובין די״א ב׳. פאה מתרת לענין כלאים. ופרש״י קליעת זמורה המתוחה מקונדס לחבירו. וה״נ משמעו מוט המחבר שתי רגלי השלחן. והיה להשלחן ארבע פאות שתים לאורך השלחן ושתים לרחבו. והא דלא כתיב שיעשה פאות לא קשה כמו שלא קשה להלן כ״ו כ״ד אל הטבעת האחת ולא כתיב שיעשה טבעת. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן שם. אבל הישוב ע״ז משום דלא נזכר בתורה אלא כל פרט שמכוין נגד איזה ענין בבריאת שו״א. וכמש״כ לעיל. והטבעת וכן הפאות שבשלחן לא באו אלא לצורך המלאכה שיהא עומד יפה. ולפי דברינו לא היו הטבעות ברגלי השלחן בקצוות כלל אלא טבעת אחת באמצע הפאה באורך וברוחב השלחן והיו ארבעה בדים ונישא בשמונה ב״א. ומש״ה לא היה אפשר להביא את הבדים בטבעות שלא בזמן המשא. שהרי לא ינוח בטוב על טבעת אחת עד שעת המשא ואז היה מונח על הכתפות. וע״ע להלן כ״ז ז׳: קערותיו. בדה״א כ״ח קורא אותם מזרקות. משום שהיו כמזרקות: וכפותיו. שם קורא אותם כפורי. שהמה עשוין כמין כפור שמכפרין בו האצבע שטבול בדם: ומנקיותיו. שם קורא אותם מזלגותיו למדנו מזה דקשוות הן העומדים מן הצד. והמנקיות הן המזלגות שתופסין את הלחם כמזלג. ומנקה את הלחם מן העפוש שממהר לחם חם להתעפש כדאי׳ בפסחים ד״ז: אשר יסך בהן. במנקיות מכסה את הלחם ועל דבר סדור הכלים הללו במקרא יבואר להלן ל״ז ט״ז ברצות ה׳. ולשון קערותיו וגו׳ הידועות הוא ע״ש מעשה לה״פ שמוכרח לכלים הללו: מנרת. את המנורה מיבעי. והכי כתיב במעשה ויעש את המנורה זהב טהור. אלא מנורת היא מחוברת ונסמכת לטהור. וכמו שהיה כתוב מנורת טהור זהב טהור. והיינו דכתיב כ״פ מנורה הטהורה. ולא משום שהיתה של זהב טהור כפרש״י להלן ל״א ח׳. אלא משום שתכונתה בעצם טהורה. והכונה שאינה מאירה כראוי אלא כשהדור טהור במעשיו. ומש״ה בבית שני אחר שנתקלקל הדור כבה המנורה. וגם לפי אשר יבואר תכלית המנורה הוא להאיר כח הפלפול וחדושי תורה שיבא ע״ד האמת. ומאז שהדור לא רוחץ ונכבה המנורה נעשה תורה לשתי תורות כידוע: גביעיה כפתריה ופרחיה. הידועים ע״פ שראה צורת המנורה כמו שמסיים וראה ועשה וגו׳. וכמש״כ לעיל ט׳ ובסמוך מקרא מ׳: משקדים. ידוע בגמ׳ יומא דנ״ב שנסתפקו במקרא דלהלן ובמנורה ארבעה גביעים משקדים כפתוריה. אי קאי משקדים על הגביעים או על הכפתורים. והקשו התוס׳ לפי שהוכיחו דלא זכר הש״ס ספיקות אלא במקום דנ״מ במשמעות. והרי הכא אין נ״מ במשמעות. בין אי קאי על הגביעים בין אי קאי על הכפתורים. והנראה דאע״ג דלהלן הפי׳ משוקדים לפי ת״א מצוירין. ובפי׳ המשניות להרמב״ם מנחות פ״ג הוא מלאכה ידועה לאומנים. כ״ז אינו אלא אי קאי על הכפתורים אבל אי קאי על הגביעים. וכן במקרא שאנו עומדים בו דברור דקאי על הגביעים כמש״כ התוס׳ שם משום דמפסיק בין משקדים לכפתור ופרח בתיבות בקנה האחד. א״כ יש לפרש משוקדים כצורת שקדים. דמעשה גביע הוא כמו שקד קצר למטה ומתרחב למעלה. אלא דכל גביע פתוח למעלה במקום הרחב. משא״כ שקד למעלה מתעגל וסתום: כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו. אי נפרש וקנותם היינו קני מנורה. הכי מיבעי הקנים וכפתוריהם ממנה יהיו. או כפתוריה וקנותיה. אלא וקנותם קאי על הכפתורים שהיו קבועים בקנה דק נמשך מן המנורה וקנותיה. והוא כמו עוקץ של תפוח התלוי באילן. נמצא פי׳ וקנותם של הכפתורים. ולא קאי על הכפתורים שיצאו מהם ששת הקנים שהם היו גדולים ועבים ומהם נפרדו הקנים. וכדאי׳ בגמ׳ מנחות דכ״ח וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו. וזהו משמעות וכפתור תחת שני הקנים וגו׳ אלא קאי על כפתורים של ששת הקנים המה היו תלוים בקנותם בקנה דק. וה״ה שני הכפתורים שבגוף המנורה שלא יצאו מהם ששת הקנים : והאיר על עבר פניה. רש״י פי׳ פניה. הוא האמצעי אל צד פני הקנה האמצעי. ובפ׳ בהעלותך הראנו לדעת דקאי על ששת הקנים עצמן. דכל דבר יש לו פנים ואחור. כמו פני המזבח. והוא הכבש שעולים אל המזבח. וכן משמעות פני הבית הצד שהדלת שם. וכן פני המנורה הוא הצד שהכהן היה עומד ומדליק. ושם היה כבש קטן ועולה עליו. והזהיר הכתוב שיהיו שבעת הנרות נוטים לצד הפנים דוקא. ובהגיענו לשם וכן בביאור הספרי יבואר בעז״ה יותר שע״כ כך הוא הכונה. וע׳ פירוש רשב״ם: וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה. כתיב שתי פעמים ראיה דהראהו צורת המנורה. ומש״ה כתיב גביעיה כפתוריה ופרחיה. פי׳ מה שאתה רואה. ע״ז כתיב וראה. והזהיר אותו ועשה בתבניתם וגו׳. הסתכל במה שבעולם הבריאה מה שהוא תבנית המנורה ופרטיה ועשה לשם כך. ומשום שנתקשה משה ביחוד בזה מש״ה הראהו בהר המנורה ותבניתה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך